זמני התפילות
מנחה וערבית מוצ"ש
לפי מנהג אשכנז, מנחה של שבת זמנה לאחר סעודה שלישית. בשבתות הקיץ הארוכות ניתן לאכול סעודה שלישית בצהרי השבת, ובחורף אם אין פנאי לסעודה נוספת בין מוסף למנחה, ניתן לפצל את סעודת הבוקר לשנים בתנאי שהחצי השני יהיה לאחר זמן מנחה גדולה.
בשבתות שבין פסח לי"ז בתמוז אומרים פרקי אבות. בשאר שבתות השנה אין מוסיפים כלום במנחה, לא פרקי אבות ולא ברכי נפשי.
בין מנחה לערבית מתקיים שיעור במסכת ברכות מאת ר' מיכל קליין.
תפילת ערבית פותחת בשירת "לדוד ברוך" בניגון העתיק. ולאחר מכן "והוא רחום" ו"ברכו" נאמרים באריכות גדולה כדי לאחר את יציאת השבת.
בסיום התפילה אומרים "ויתן לך" ומבדילים על הכוס ונותנים לילדים לשתות את היין.
סדר לימוד "אבות ובנים" מיד בסיום תפילת ערבית (בשבתות החורף).
שחרית שבת
בשבתות החורף בשעה 7:30
בשבתות הקיץ בשעה 8:00
החזן עובר לפני התיבה מתחילת התפילה לברכות השחר. פסוקי דזמרה מתחילים 15 דקות לאחר מכן עם עטיפת טלית וברוך שאמר. פסוקי דזמרה אורכים חצי שעה.
הוצאת והכנסת ספר תורה מלווים בשירה וזמרה, קריאת התורה וההפטרה בניגון העתיק של טעמי המקרא הידוע אצל בני אשכנז.
בסיום התפילה אומרים גם שיר היחוד, שיר הכבוד, שיר של יום ו"שיר מזמור לאסף".
לאחר התפילה מתקיים שיעור הלכה מאת מורנו הרב בעניינים שונים.
ליל שבת
כל ערב שבת עשרים דקות אחרי זמן הדלקת נרות
מנחה של ערב שבת מתחילה 20 דקות אחרי כניסת השבת (שזה גם 20 דקות לפני השקיעה). בסיום תפילת מנחה מתחילים קבלת שבת (ואין אומרים עלינו בין מנחה לקבלת שבת).
פסוקי "לכו נרננה" נאמרים ע"י חזן וקהל לסירוגין, ולפני שירת "לכה דודי" החזן עובר אל הבימה שם הוא נשאר עד סיום "מזמור שיר" ו"ה' מלך". לאחר קבלת שבת מתקיים שיעור ע"י מורנו הרב ולאחריו תפילת ערבית.
בסיום תפילת ערבית אומרים "במה מדליקין", מקדשים על היין ונותנים לילדים לשתות מכוס הקידוש.
נוהגים בבית ליטול ידים לפני קידוש, גם בלילה וגם ביום.
לפני סיום הסעודות שרים "שיר המעלות" בניגון.
45 דקות לפני השקיעה
במעגל החיים
אירועים וציוני דרך חשובים
נישואין
לאחר סגירת השידוך עורכים סעודת "קנס לעגן" (הנחת קנס. מקביל ל"תנאים"), בה כותבים את התנאים (נוסח אשכנז), יש נוהגים להעמיד את החתן והכלה באמצע שרטוט של עיגול או מגן דוד על הרצפה, שוברים קערת חרס.
בשבת לאחר האירוסין החתן עולה לתורה ושרים לכבודו בסיום העליה את הפיוט "אחד יחיד".
בשבת לפני החתונה (המכונה "שפינהולץ") יש נוהגים שהחתן עולה לתורה ושרים לכבודו "אחד יחיד". (אין משליכים ממתקים בבית הכנסת) עורכים קידוש לאחר התפילה (או לאחר סעודת ליל שבת. גם בבית החתן וגם בבית הכלה בנפרד. אין משפחת הכלה נוסעת לבית החתן ואין משאירים את הכלה לבדה בשבת חשובה זו).
בלילה שלפני הנישואין עורכים סעודת "סבלונות" בהשתתפות החתן והכלה (לא נהגו במנהג של דורנו למנוע מהזוג להפגש לפני החתונה). בסעודה זו נותנים מתנות מהחתן לכלה שיהיו לה לאחר הקידושין.
נוהגים לכתוב שטרות של "תנאים אחרונים", "שטר חצי זכר" ו"שטר חליצה" בנוסף לשטר הכתובה שנכתב לפי נוסח אשכנז.
ביום החופה לפני שחרית עושים חופת "מיין" (ובדורנו איחרוהו ללפני מנחה, ובחורף יש עורכים אותה לפני מעריב). בה אבי הכלה מוסרה לידי החתן במעמד רב רושם, ובליווי כלי נגינה, החתן מוליכה בידו אל מושב משותף תוך שהמשתתפים משליכים עליהם חיטים וקוראים "פרו ורבו".
בצהריים (או בערב) עורכים את חופת ה"ברכה" (החופה הרגילה עם הקידושין והברכות).
החופה הקונה מדאורייתא לפי מסורת אשכנז היא טלית שמעטפים בה את החתן והכלה יחד. עטיפה זו נעשית לפני הקידושין ומשאירים אותם עטופים עד סיום שבע הברכות. אין מפצלים את הברכות למכובדים אלא אחד אומר שש ראשונות והשני אומר את "אשר ברא". לאחר הברכות החתן משליך את כוס הקידושין עם מעט יין בתוכה על אבן החופה שבקיר מולו ושוברה.
בסיום סעודת הנישואין מברכים שבע ברכות (ללא פיצול, כנ"ל) ולאחר מכן אין מברכים שום ברכה בכל שאר ימי המשתה, וכן אין אומרים "שהשמחה במעונו". אך אומרים בזימון "דוי הסר" (גם בשבת). וכן לא נהגו לערוך סעודות גדולות בכל ערב משבעת ימי המשתה, אך עושים סעודה אחת באחד הימים הנקראת "פיש מאהל" (סעודת דגים). החתן עצמו לא אומר תחנון/צדקתך בשבעת הימים, אך הציבור אומרים, ונוהגים שהחתן יוצא מבית הכנסת לפני תחנון/צדקתך.
בשבת שאחרי הנישואין הנקראת "שענק וויין" מזמרים לכבוד החתן בכמה מקומות בתפילה, הוא עולה לתורה ושרים לו "אחד יחיד". ונוהגים לשלוח לו יין לכבוד שמחת הנישואין.
בר מצוה
בהגיע הנער קרוב לגיל בר מצוה (כחודש עד שלושה חודשים לפני) מתחיל להניח תפילין. (נוהגים שהתפילין קטנות ובפרט לנערים, אך גם למבוגרים).
מתענה שלושת תעניות הציבור האחרונות לפני בר המצוה (וביום כיפור מתענים לשעות מגיל חינוך, ובגיל יב מתענה כל היום).
עיקר חגיגת בר המצוה היא בשבת לאחר יום הולדתו הי"ג כשקורא בתורה ובזה מתפרסם שהוא נעשה גדול.
משתדלים עד כמה שאפשר ללמד את הנער לקרוא את כל הפרשה במידת האפשר. (עצה טובה, ניתן לתת לו להאזין להקלטה של כל הפרשה שוב ושוב, עד שידע אותה בע"פ, יש הקלטות בקול הלשון בקישור הזה. ולהבטיח לו פרס כלשהו אם יצליח. רוב הילדים מסוגלים לזה. מי שאינו מסוגל בשום אופן יכול לקרוא רק עליה אחת בעצמו, או לכל הפחות את המפטיר וההפטרה. ולפחות יקבל עליה באחד משבעה קרואים. יש להקפיד שהילד יקרא בקול כדי שהציבור ישמע אותו, ואם אינו יכול לקרוא בקול עדיף שלא יקרא).
לכבוד הבר מצוה אומרים "ויעזור ויגן" בניגון מיוחד (אם הנער בעצמו יכול לומר את זה - עדיף). לא נהגו לשיר לכבודו שירים אחרים במהלך התפילה ואין משליכים ממתקים בבית הכנסת.
לאחר התפילה עורכים קידוש (מחוץ לבית הכנסת), ועושים סעודה לקרובי המשפחה.
במנחה הנער גולל את הוימפל שלו על ספר התורה.
לאחר השבת (מוצ"ש או ראשון וכו') עורכים סעודה נוספת לכבוד בר המצוה, ובדורות האחרונים התקבל המנהג להקדים את הסעודה הזו לליל יום ההולדת.
יש נוהגים לקרוא את פרשת בר המצוה שלהם בכל שנה בבית הכנסת.
לידת תינוק
בליל שבת לאחר לידת בן הולכים לבית התינוק לסעודת "זכר" לאחר סעודת ליל שבת.
בליל הברית עורכים סעודה גדולה לכבוד הברית ולומדים שם מענייני ברית מילה.
הברית עצמה נערכת בבית הכנסת מיד בסיום תפילת שחרית לפני עלינו. מרבים בנרות, מנגנים בכמה מקומות בתפילה, אין מרבים בה בכיבודים מלבד הסנדק והמוהל, אין מברכים "שהחיינו", ואין אומרים את הפסוקים המובאים בסידור בתור "מנהג ארץ ישראל". לאחר הברית עורכים סעודה (לא בבית הכנסת כמובן).
ביום השלישי למילה עורכים סעודה נוספת קטנה יותר, ורוחצים את התינוק.
בשבת הרביעית לאחר לידת בן או בת, היולדת מגיעה לבית הכנסת לראשונה, בעלה חיוב לעלות לתורה ולהוציאה בחובת תודה לקב"ה. ואינה מברכת הגומל.
לאחר התפילה עורכים קידוש (גם ליולדת בן).
אחרי הצהריים של אותה שבת הולכים לבית התינוק/ת ועורכים "חול קרייש". הילדים/ות מתאספים/ות סביב עריסה מקושטת והתינוק/ת לבוש/ה בבגדים מפוארים.
(אם הוא בן הילדים קוראים את הפסוקים הקבועים ל"חול קרייש" בסידור), ולאחר מכן מרימים את העריסה שלוש פעמים וקוראים לו/ה את שמו/ה השימושי. ומחלקים לילדים/ות ממתקים. (אין קוראים לבת שם לפני שבת זו).
אין נמנעים מלספר תינוק בשנותיו הראשונות ואף אין עורכים חגיגות תגלחת. (המכונות בערבית "חאלקא").
בהגיע התינוק לגיל שלוש מכניסים אותו לראשונה ללימוד האותיות והתורה, ובשבת הוא מביא לבית הכנסת את ה"וימפל" (מפה צרה וארוכה שנגללת סביב ספר התורה, ועושים אותה מחיתול ברית המילה שלו).
במעגל השנה
חגים ומועדי השנה
חודש תשרי
החל משבת נחמו מאריכים בסיום חצי קדיש של ליל שבת בניגון ימים נוראים. ומחודש אלול ואילך גם ב"השכיבנו" של ליל שבת וב"והוא רחום" של מוצ"ש.
מל' אב בבוקר תוקעים כל יום אחרי שחרית וערבית ג"פ תשר"ת.
בימי הסליחות משכימים ואומרים את הסליחות כפי הסדר של מנהג אשכנז (מתחילים ב"אדון עולם", לאחר מכן פסוקי שבח, שלוש סליחות פזמון וחטאנו, וידוי, עשה למען, עננו, מי שענה, תחנון, מחי ומסי, מכניסי רחמים, מרן דבשמיא ושומר ישראל.
בערב ר"ה משכימים מוקדם ומאריכים מאוד בסליחות ותחנונים. ואין אומרים תחנון בסיום הסליחות רק אם סיימו לפני שהאיר היום. ומתענים בער"ה ואין משלימים עד צאת הכוכבים.
אין אומרים פיוטים בערבית של ליל ר"ה, והש"ץ מקדש בבית הכנסת (בליל שני מניחים לפניו פרי חדש).
אין כופלים לעילא בכל קדישי עשי"ת מלבד קדישי הש"ץ בערבית שחרית ומוסף של ר"ה ובכל תפילות יו"כ.
בשחרית משכימים ולובשים לבן, ואומרים כל הפיוטים המובאים במחזורים (רוב פיוטי ר"ה שווים במחזורי אשכנז ופולין).
תקיעת שופר עם שבר קטן בתחילתה ועליה בסופה.
שברים הם קול אחד עולה ויורד, וכן התרועה - קול רועד. אין מברכים שהחיינו ביום שני אא"כ הראשון היה שבת.
אחה"צ של יום ראשון (ואם חל בשבת נדחה למחר) הולכים לנהר לומר תשליך ואומרים רק ד' פסוקים ללא תחינות מאוחרות.
בעשי"ת עורכים כפרות על תרנגולים.
בעיו"כ מאריכים בסליחות כמו ער"ה, רק שאין אומרים תחנונים בסיום הסליחות.
לאחר מנחה של עיו"כ מלקים זה את זה.
כל זכר מביא נר 24 שעות לבית הכנסת. שדולק לאורך כל יו"כ.
אומרים את כל פיוטי יו"כ המופיעים במחזור, כולל הסליחות שהם עיקר היום, ויש מדלגים קצת בסליחות.
בליל סוכות אומרים מערבית ובשבת אומרים את של יום שני. וכן בשחרית מחליפים הקרובות כשחל בשבת.
הושענות נאמרים לאחר מוסף בניגון.
בימי חוה"מ מניחים תפילין, קוראים ד' קרואים בקרבנות החג: אתמול, היום, מחר, היום.
שבועות וספירת העומר
בספירת העומר הנוסח הוא "לעומר". סופרים בכל יום לפני "עלינו" בליל שבת ויו"ט אחרי קידוש, במוצאי יו"ט לפני הבדלה, ובמוצ"ש לפני "ויתן לך".
בכל השבתות שבין פסח לשבועות אומרים פרקי אבות פרק אחד לכל שבוע. (אם יש שבע שבתות בין פסח לשבועות אין אומרים פרקי אבות בראשונה, ויש שאומרים במקומה פרק ממסכת ד"א זוטא.)
מב' אייר והלאה נוהגים מנהגי אבלות הספירה, ובכל שבתות אבלות הספירה אומרים פיוט "זולת" - המיוסד על צער הגלות וציפיה לגאולה, לפני "עזרת אבותינו".
בשבת שאחרי ר"ח מוסיפים במי שבירך ברכה למתעני בה"ב וביום שני שלאחריו מתחילים תעניות בה"ב. (ומסתיימות ביום שני האחרון שלפני לג בעומר).
בלג בעומר אין אומרים תחנון בשחרית, ומרבים בו בשמחה ובסעודה וטיול. אך אין נוהגים לחגוג פטירת רשב"י ובפרט לא ליד קברו.
בשבת לפני שבועות ("שווארץ שבת") אומרים גם פיוט "אהבה" ואומרים "אב הרחמים" (רק בשבת זו ובשבת לפני ט"ב). ומזכירים נשמות הרוגי הקהילות וגדולי הראשונים.
לפני שבועות מקשטים את הבתים ובית הכנסת בעשבים ואילנות. (חל במוצ"ש מקשטים מערב שבת).
בליל שבועות אומרים מערבית (כל פיוטי שבועות שווים באשכנז ופולין וליטא),
נוהגים להיות ניעורים כל הלילה וללמוד לפי הסדר שתיקן בעל השל"ה הקדוש. (תחילה וסוף של ספרי התנ"ך והמשניות מעט זוהר ותריג מצוות, עם הקדישים שנתקנו כמופיע בספרי התיקון).
בשחרית אומרים פיוטי יוצר ואופן בשבח ומעלת התורה, זולת המיוסד על עשרת הדברות. בחזרת הש"ץ אומרים קרובות על מתן תורה.
בקריאת התורה אומרים "אקדמות" לאחר קריאת הפסוק הראשון. (העולה שותק משום הפסק).
לאחר ההפטרה עורכים מתנת יד. ובמוסף אומרים פיוט "אזהרות" על תריג מצוות.
החל משבת לאחר שבועות ועד י"ז בתמוז אומרים במנחה של שבת שני פרקים מפרקי אבות בכל שבת.
לאחר יז בתמוז אין אומרים פרקי אבות כלל. (וכן אין אומרים ברכי נפשי בחורף).
פסח וחודש ניסן
בשבת הגדול הרב דורש בין שחרית לקריאת התורה. באגדה ובהלכה, בתפילת שחרית אומרים פיוטים מעניין היום. אין קוראים "עבדים היינו" במנחה.
בערב פסח הבכורות מתענים, ויש מקילים לסיים מסכת או אפילו להשתתף בסיום של אחר ולאכול.
לפני מנחה של ערב פסח עושים עירובי חצרות בבית הכנסת ומניחים את העירוב בבית הכנסת לכל השנה, אם יש כבר עירוב כללי לכל העיר אין מברכים עליו.
אם חל בשבת אומרים קבלת שבת בשלמותה.
בתפילת ערבית אומרים פיוטי מערבית, גם כשחל בשבת. (פיוטים אלו נמצאים כמעט בשלמותם במחזורי פולין וליטא (אשכנז/ספרד הנפוצים).) וכן בכל יו"ט שחל בשבת אומרים מערבית.
אין מקדשים בבית הכנסת, ואין אומרים הלל בבית הכנסת בליל פסח. אך אם חל בשבת אומרים ברכה מעין שבע.
בבית מקשטים את הקיר במפה רקומה (המכונה "צוועהל") אין נוטלים ידים לפני קידוש. וכל בני הבית מרימים את כוסם ואומרים את הקידוש יחד.
הכרפס הוא סלרי. ומטבילים אותו בחומץ. (ורק בעל הבית נוטל ידיו לפני הכרפס).
המצות בעבר היו עבות, ולאחר מכן עברו להשתמש במצות דקות, ובדורות האחרונים עברו להשתמש במצות מכונה (בתחילה מכונה ידנית, ולאחר מכן גם מכונה חשמלית).
המרור הוא חסה (הנקראת "חזרת" בלשון המשנה).
מאכלים ממצה שרויה מרבים שמחת יום טוב והקפידו לא להמנע מאכילתם.
לא נהגו לגנוב אפיקומן.
כוס רביעי נוהגים לשתות בסיום "כי לו נאה" ולאחריה "לשנה הבאה" ו"חסל סידור פסח" ולאחריהם שרים אדיר הוא בלשה"ק וביידיש, ויש מתרגמים גם את אחד מי יודע וחד גדיא.
בשחרית של יו"ט ושבת חוה"מ הש"ץ מתחיל מ"הגבור לנצח" ואומרים פיוטים בברכות ק"ש המיוסדים על שיר השירים.
לפני מוסף של יו"ט אומרים קדיש בניגון ימים נוראים ומכריזים לפני לחש "מכלכל חיים בחסד" (בארץ ישראל יש אומרים "מוריד הטל"). ובחזרת הש"ץ אומרים פיוטים של תפילת טל. (כל תפילות היום כמו במחזורי פולין וליטא).
בחול המועד מניחים תפילין בתפילת שחרית ומוסף (יש חולצים לפני הלל).
בשביעי של פסח אומרים פיוטי מערבית יוצר וזולת. ומרבים ביום זה בניגונים שונים לכבוד "מתנת יד". (אם חל בשבת אומרים יוצר אופן וזולת של שבת חול המועד). בחזרת הש"ץ אומרים פיוטי קרובות.
לאחר ההפטרה עורכים מתנת יד בה הרב עובר בין המתפללים עם ספר תורה בידו ומברך לכל אחד מי שבירך מיוחד בעבור שיתן מתנת ידו. אם רבים הם המתפללים נהגו לברך אותם בקבוצות קבוצות.
במוצאי פסח מאריכים מאוד בוהוא רחום וברכו של ערבית.
אין אומרים תחנון כל החודש ואין נוהגים מנהגי אבלות בחודש ניסן, עד לאחר ר"ח אייר.